מונחת בפני בקשתו של מר גלאל מנסור, ליתן צו מניעה גורף כנגד הנאמן של עיריית טייבה, שעניינו מניעת התקשרות כלשהי עם אדריכלים או קבלנים לעניין מבנים וכבישים, באורח הסותר לכאורה הסכם שנחתם בין המבקש לעיריה בשנת 2003 בעניין אותן תשתיות. עניין לנו בבעל-מקצוע, אשר העיריה התקשרה עימו בשנת 2003 במספר חוזים ארוכי טווח לתכנון מבנים וכבישים, במסגרתם היה זכאי ל-4% מערך כל פרוייקט כשכרו. אין חולק, כי חלק מהתכנונים אכן בוצעו, אלא שביני לביני קרסה העיריה ונקלעה להקפאת הליכים. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה, האם ועד כמה נוהל משא ומתן בין הנאמן לבין המבקש, אולם כך או אחרת, אין המבקש מקבל את עמדת הנאמן כי עליו להגיש תביעת חוב, וטוען כי על העיריה לכבד את ההתקשרות הקודמת ולהתקשר עימו ועימו בלבד באותם עניינים.
מכאן הבקשה שבפני.
עניין לנו, למעשה, בבקשה לסעד גורף וחריג כנגד רשות מקומית, אשר למעשה
מונע ממנה באורח גורף מלהמשיך בהתקשרויות חיוניות
בתחום התשתית. זאת ועוד; אין עסקינן במצב בו מציע במכרז מבקש לפסול את המציעים הזוכים ולחייב את העיריה לקבל את הצעתו, אלא במצב בו
מתבקשת אכיפה של הסכם מלפני שנים ארוכות
, חרף העובדה כי כעת
לא הגיעו הצדדים לכל הסכם המותאם למצב הנוכחי
- וזאת כאשר אין ספק, כי מצבה של הרשות, חבויותיה ויכולות הפעולה של השתנו עד מאד בשנים שחלפו מאז התקשרה העיריה עם המבקש.
בקשה מעין זו היתה בעייתית עד מאד, אף אם היה מדובר ברשות מקומית סולבנטית, וזאת בין היתר בשל הכללים הנוגעים לגמישות ולחוסר הרצון לכבול את שיקול הדעת המנהלי, וודאי וודאי כאשר עסקינן ב"החייאה" של חוזה שנחתם לפני שנים ארוכות, והינו "אדיש" לשינויי מצב דרסטיים שקרו ביני לביני. במצב דברים כזה, גוברת מניה וביה הנטיה לאפשר לרשות להתקשר באורח ההולם את המצב דהיום, תוך הפניית המבקש לאפיק כספי בגין ההתחייבויות או הנזקים הנטענים שנגרמו לו.
מושכלות אלו נכונות, מכוח קל וחומר, למצב של הקפאת הליכים; ועוד יותר מכך, לנסיבות הספציפיות של ההקפאה הנוכחית. כאשר בהפעלה אגב חדלות פרעון עסקינן, ובעיקר חדלות פרעון שהביאה לקריסה מוחלטת של פעולת הגוף נשוא ההקפאה, קבעה הפסיקה זה מכבר כי לא הנאמן שהתמנה בהקפאת ההליכים הוא הקובע איזה חוזה להפר ואיזה לקיים, אלא
עצם הקריסה מהווה ממילא הפרה יסודית של מלוא או רוב המכלול של החוזים עליהם היה הגוף הקורס חתום
(פש"ר 1892/02 בשא 22356/02 בעניין יובל גד). יוצא, כי במצב כזה, ההחלטה העומדת בפני הנאמן אינה "את מה לקיים ואת מה להפר", אלא "אילו מן החוזים שהופרו לנסות להחיות, ואלו לתעל לאפיק של תביעת חוב".
דברים אלו יפים במיוחד, למקום בו צורת ההתקשרות או מספר ההתקשרויות היתה אחת הסיבות לקשיים ולקריסה של הגוף נשוא הקפאת ההליכים. במצב דברים כזה, נסיון לאלץ את הנאמן לשוב למתווה המקורי של כל החוזים שהופרו, משמעו למעשה מניעת הבראתו של הגוף בהקפאה, ושחזור כמעט מדוייק של הנסיבות ואורח הניהול שהביא לקריסתו מלכתחילה. זאת ועוד; כפי שהוער בפרשת יובל גד שהוזכרה לעיל, הרי ששיקול הדעת בעניין זה הינו שיקול כלכלי-ניהולי
ומסור כמעט במלואו לנאמן בהקפאת ההליכים
. זאת, כאשר המנעותו של בית המשפט מהתערבות, וכן רתיעתו ממתן אפשרות לנושים או מתקשרים שנפגעו לכפות "דיון הוכחות כלכלי", נעוצים בין השאר בטעם פרקטי: עצם האילוץ לקיים 'דיון הוכחות כלכלי' (כולל לא אחת שמיעת מומחים), יסרבל את ההקפאה ויהפוך כמעט כל החלטה משמעותית של הנאמן למושא להתדיינות משפטית ארוכה, דבר שדי בו בדרך-כלל בכדי לסכל את המהלך ולהופכו כמעט ל"כוסות רוח למת".
דברים אלו נכונים, באורח מובהק, בנסיבות המקרה - קרי, הקפאת ההליכים והליכי ההסדר של עיריית טייבה, כמו גם המחלוקת הנטושה בין הצדדים בדבר היקף ואורח המשא ומתן ביניהם בכל הנוגע לחוזים הישנים שבין המבקש לעיריה.
בעניין זה, אין הנאמן חולק על העובדה, כי ככל שנסיבות ההקפאה הביאו להפסקת ההתקשרות בין המבקש לעיריה, הרי זכותו עומדת לו להגיש תביעת חוב בגין נזקיו וכל המגיע לו לשיטתו (ואין אני נדרשת להכריע, במסגרת זו, עד כמה ממצה תביעת החוב שהגיש המבקש בפועל את אותן עילות).
מעבר לכך; בלא להטיל דופי במבקש ובהתקשרות עימו, הרי אין ספק כי נטייתה של עיריית טייבה להתקשרויות ארוכות ובלתי גמישות עם ספקי שירות, תרמה לא במעט למצבה הכלכלי הבעייתי, ובסופו של יום לקריסתה - והדברים הובהרו לא אחת במקרים קודמים שהגיעו להכרעתו של בית משפט זה. זאת ועוד; בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, הרי
תנאי בלעדיו איין להפעלת העיריה אגב הקפאה, הוא עמידת הנאמן בכללים נוקשים של מסגרת תקציב
. זאת, כאשר לחריגה ממנה עשויות להיות השלכות קשות על המקורות העומדים לרשותו.
יוצא, כי לנאמן עמדה הזכות ואף החובה לבחון בבחינה מעמיקה וביקורתית את ההתקשרויות - בעיקר התקשרויות "כבדות" מבחינה פיננסית וארוכות מבחינת מסגרת הזמן, ולדרוש את התאמתן הן לצרכי העיר שהשתנו עם השנים, והן ובעיקר לתקציב העומד לרשותו. מכאן,
שבניגוד לעמדת המבקש, עמדה אף עמדה לנאמן הזכות לעשות "בדיקה חוזרת" בחלקי ההסכם שטרם בוצעו
, ולדרוש שינויים והתאמות כפי שאכן דרש. כך או אחרת, וודאי שבאיזון האינטרסים הכולל, אין כל מקום ליתן למבקש את היכולת ל"זכות וטו" שמשמעה החזקת חלק ניכר מצרכי התשתית של טייבה ותושביה כ"בני ערובה" עד להגעה להסדר שיניח את דעתו. וודאי וודאי, שאין למבקש זכות מוקנית להחליט עבור הנאמן אילו אמצעים כדאיים יותר עבור קופת ההקפאה; וזאת בלשון המעטה.
אי לכך, הרי שחובתו של הנאמן כלפי המבקש מתמצה בגיבוש בהיר של הדרישות ואופי ההתקשרות החדש הנדרש לעיר ומותאם לצרכי וליכולת קופת ההקפאה. במסגרת זו, אני מורה לנאמן ליתן למבקש את האפשרות לקבל הבהרות ברורות לגבי צורת ההתקשרות המתוקנת הנדרשת, בכדי שיוכל להחליט האם רצונו להתקשר עם העיריה בדרך זו,
לפי התנאים החדשים
. זאת,
בלא כל יכולת לכפות על העיריה את מתכונת ההתקשרות הקודמת
) ובכפוף ליכולתו להגיש תביעת חוב בעניין ההפרה תלויית הקריסה והנזקים שהסבה לו, כולל בדמות קטיעת ההתקשרות דנן). ירצה המבקש - ינסה להתקשר עם הנאמן לפי המתכונת החדשה; לא ירצה, או לא יגיב תגובה ראויה בתוך פרק זמן סביר וקצר ביותר, יהיה הנאמן חופשי להתקשר עם כל מי שיחפוץ, בהתאם לשיקוליו, וככל שביני לביני לא החלו כבר עבודות בהתאם למתווים החדשים.
אעיר, כי בעניין זה, קשה היה ללמוד מסקנה ברורה מעמדת המבקש, כפי שהובעה בכתב התשובה שהגיש. מחד גיסא, הוא מכחיש את טענות הנאמן בדבר נסיונות להגיע עימו להסכמה ומשא ומתן שנכשל; ומאידך גיסא, הוא שב ומנסה - כמעט באותה נשימה - להחזיר את הנאמן למתווה ההתקשרות הישן, בטענה כי "הוא טוב יותר גם לעיריה"; קרי, אותן טענות וחזרה לאותו מתווה קודם אשר אין הנאמן יכול או רשאי לקבלו. בלא צורך לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי דרך התנסחות זו של המבקש מעלה תמיהה ממשית לגבי כנות טענותיו בדבר העדר משא ומתן - שלא לדבר על העובדה, כי במשך למעלה משנה "נרדם על זכויותיו", ולא טיפל בקידום הבקשה (לעניין זה, ראה החלטת ביניים מיום 2.11.11).
אי לכך, הרי שבכפוף להערותי אלו, אין מנוס מדחיית הבקשה. זאת באשר היא מערבת שלא כדין סוגיות הכרוכות בחובות עבר עם נסיון לחייב את הנאמן בהתקשרות עתידית, באורח אשר ספק אם הוא עולה בקנה אחד עם דיני הקפאת ההליכים בכלל, ועם ההלכות בכל הנוגע לשיקול דעתו של הנאמן בפרט.
בנסיבות המקרה, ישא המבקש בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, ג' טבת תשע"ב, 29 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.